החלטה בתיק בש"פ 6297/12

1.        לפני בקשת המדינה (המבקשת בבש"פ 6297/12 והמשיבה בבש"פ 6465/12, להלן: המבקשת) לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), להארכת מעצרו של המשיב בבש"פ 6297/12 והעורר בבש"פ 6465/12 (להלן: המשיב) בתשעים ימים נוספים מעבר לתשעה חודשים, שימנו החל מתאריך 12.09.2012, או עד למתן פסק דין בת"פ 20636-12-11 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מביניהם. בנוסף, בפני ערר שהגיש המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מתאריך 30.06.2012, בגדרה נדחתה בקשת המשיב לעיון חוזר בתנאי מעצרו.

           שני ההליכים הנ"ל אוחדו, שכן הם עוסקים באותו מכלול עובדתי - ובהתאם אדון ואכריע בהם במשותף. אפתח בהצגה תמציתית של הנתונים הצריכים לעניין.

2.        כנגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירות של נסיון רצח, תקיפת קטין או חסר ישע, תקיפה סתם, איומים, פגיעה בפרטיות והפרת הוראה חוקית. על פי המתואר בכתב האישום, המשיב והמתלוננת היו בני זוג במשך כ-11 שנים, ונולדו להם 4 ילדים משותפים. בסוף שנת 2010 נפרדו בני הזוג, והמשיב עזב את דירתם המשותפת. במהלך השנה שקדמה לתאריך 25.11.2011 נהג המשיב, על פי הנטען, להטריד את המתלוננת ולאיים עליה כי במידה שתיצור קשר עם גברים - ירצח אותה. בעקבות התנהגותו זו הוצאו כנגד המשיב מספר צווים האוסרים עליו להכנס לדירתה, או להתקרב אליה. בתאריך 25.11.2011 בסמוך לשעה 01:30 נכנס, על פי הנטען, המשיב לדירת המתלוננת כשהוא מצויד במוט ברזל. על פי האמור בכתב האישום, המשיב החל להכות את המתלוננת במוט הברזל, הטיח אותה בכוח לרצפה, בעט בה ואף חנק אותה. כמו כן, נטען כי המשיב תקף והיכה את ילדיו, אשר ביקשו למנוע ממנו מלפגוע במתלוננת. בעקבות תקיפתה של המתלוננת היא ספגה פגיעות קשות והובהלה לבית החולים.

3.             עם הגשת כתב האישום כנגד המשיב, הגישה המבקשת גם בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. בתאריך 17.01.2011 הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בתאריך 17.06.2012 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, ובתאריך 30.06.2012 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את בקשת המשיב.

           כנגד החלטה זו מכוון עררו של המשיב.

4.             אשר להליך העיקרי, הרי שעד כה התקיימו 8 מועדי הוכחות במהלכם נשמעו 27 עדים מטעם המבקשת. כמו כן נקבעו מועדי הוכחות נוספים בתאריכים: 11.10.2012 ו-16.10.2012.

טענות הצדדים בבש"פ 6297/12

5.             המבקשת טענה כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ומנסיבות ביצוען, כאשר עבירות אלה אף מקימות כנגדו חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו-21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים. מסוכנות המשיב מקבלת משנה תוקף, לטענת המבקשת, לאור העובדה שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בעודו נתון לצו שיפוטי האוסר עליו להתקרב למתלוננת או להכנס לדירתה. המבקשת ציינה כי היא ערה להתמשכות ההליך העיקרי בעניינו של המבקש, אך לדבריה קצב שמיעת הראיות בתיק סביר, ונראה כי ההליך לא ימשך עוד זמן רב.

6.             בדיון בפני טען לעומת זאת בא-כח המשיב כי לא ניתן לומר שההליך העיקרי מתנהל בקצב ראוי, וגרס כי לנוכח התקדמות הדיונים עד כה נראה שפרשת התביעה לא תסתיים במהלך שתי הישיבות שנקבעו.מעבר לכך, לדברי המשיב פרשת ההגנה צפויה להיות ממושכת יחסית. עוד הוסיף המשיב כי אחת הסיבות המרכזיות להתמשכות ההליך העיקרי בענייננו הינה העובדה שכתב האישום אינו מתמקד בעבירת ניסיון הרצח לבדה, אלא כולל גם עבירות שחומרתן פחותה בהרבה, דבר המקשה על ניהול מהיר ויעיל של ההליך.

טענות הצדדים בבש"פ 6465/12

7.             המשיב טען כי מדובר במעשה אלימות יחיד שבוצע לכאורה כלפי בת זוגתו בעבר, וכי הוא נעדר עבר פלילי. לטענת המשיב, בית המשפט המחוזי ביסס את ההחלטה לעצרו עד לתום ההליכים כנגדו מאחר והתרשם כי ניסיון הרצח המיוחס לו בוצע לאחר תקופה ארוכה של הטרדה מצידו. כנגד זאת, המשיב טען כי אמנם נהג להגיע לקרבת ביתה של המתלוננת ואולם בעשותו כן הוא לא התכוון לפגוע בה, אלא לפגוש את ילדיו, ומכאן שהדבר לא היווה הטרדה מצידו. המשיב גם גרס כי ביצע את המעשים המיוחסים לו בהיותו בגילופין, וכי מיד לאחר שהתפכח הודה במעשהו. לפיכך, ממשיך העורר, אין מדובר לכאורה בנסיון רצח שבוצע לאחר תכנון ומתוך כוונה להמית, אלא במעשה שהוא תוצאה חד-פעמית שקרתה בהיותו במצב עמוק של שכרות. טענה נוספת בפי המשיב היא כי עוצמת האלימות שבה נהג לכאורה כלפי בת זוגתו שלעבר וילדיו פחותה מהרבה מזו המתוארת בכתב האישום. עוד מצביע המשיב על קשיים בראיות לכאורה שהציגה המבקשת, שכן עדותה של המתלוננת עומדת, לשיטתו, כעדות יחידה כנגדו. זאת ועוד, המשיב הצביע על שורה של מחדלי חקירה של המשטרה, לדבריו, אשר פעלו כולם כנגדו. טענה נוספת משמיע המשיב ועל פיה מן הראוי היה לבחון חלופת מעצר בעניינו, במיוחד לנוכח התנהגותו בתקופת מעצרו, נתון אשר לדבריו כלל לא נבחן על ידי בית המשפט המחוזי בטרם שהוחלט על מעצרו עד לתום ההליכים. לבסוף טוען המשיב כי מסוכנותו פחתה מאוד מאז ההתרחשויות מושא כתב האישום, ושאף חלוף הזמן עצמו מהווה נתון בעל משקל שיש בכוחו להביא לשחרורו לחלופת מעצר. יצוין, כי המשיב פירט אף מספר משמורנים, אשר לטענתו הסכימו לפקח עליו וגם להפקיד ערבויות כספיות מצידם.

8.             בדיון בפני טענה המבקשת כי רוב טיעוניו של המשיב בעררו אינם יכולים להשמע במסגרת ערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר, ודאי לא כאשר טענות אלה נשמעות לראשונה בערר עצמו. לטענת המבקשת, אין מקום לאפשר למשיב להעלות במהלך ערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר טיעונים שבמהותם מכוונים כנגד ההחלטה המקורית על מעצר עד תום ההליכים. בכל הנוגע לטענת המשיב באשר לאי-בחינתה של חלופת מעצר בעניינו, השיבה המבקשת כי מסוכנותו הרבה של המשיב אינה מאפשרת, לשיטתה, את שחרורו לכל חלופת מעצר.

דיון והכרעה

9.             לאחר שבחנתי את הבקשה ואת הערר וכן את החומרים הנוספים שהגישו לי הצדדים, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת המבקשת להתקבל, ו כי דין ערר המשיב להדחות. להלן יפורטו בתמציתיות הנימוקים להחלטתי.

10.          המסגרת הדיונית שבה הוגש הערר הינה, כפי שתואר לעיל, ערר על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע לבקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב. בבקשה לעיון חוזר, קל וחומר בערר על ההחלטה בבקשה, אין מקום לטעון טענות המכוונות כנגד החלטת המעצר עצמה (ודאי לא כאשר הטענות ברובן נשמעות לראשונה רק בפני בית משפט זה). דומני, כי המשיב ניסה לראות בהליך הנוכחי כתחליף לערר על החלטת המעצר הראשונית, וניסיון כזה אין להתירו בנסיבות ענייננו. יפים לכאן הדברים שנאמרו בהחלטתי ב-בש"פ 4786/12 מדינת ישראל נ' טנסקי (לא פורסם, 12.07.2012):

"כידוע, עצור רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר על החלטת הערכאה הדיונית בענין הנוגע למעצרו, רק כאשר: "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" (ראו: סעיף 52(א) לחוק המעצרים). בנוגע למקרים שבהם הבקשה לעיון חוזר מוגשת בהסתמך על "כרסום" בתשתית הראייתית, בעקבות התפתחויות בשמיעת ההוכחות, נקבע כבר בעבר כי:

"יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות ... כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר" (ראו: בש"פ 4794 שאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.1995) (ההדגשה לא במקור - ח"מ); בש"פ 6570/96 מדינת ישראל נ' סאלים (לא פורסם, 29.9.1996); עיינו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון, כרך א' 401 (2008))".

11.      בעררו, כמו גם בדיון בפני, ניסה בא-כח המשיב להעלות כמעט כל טענה אפשרית כנגד ההחלטה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, אך לטעמי רובן המכריע של טענות אלה לא נטענו באופן מפורט בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, וממילא אינן מתאימות למסגרת הדיונית בה אנו נמצאים כעת. דומני, כי שמיעתן של טענות אלה תביא לכך שלמעשה יתקיים כאן ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מתאריך 17.01.2012, בגדרה הורה על מעצר עד לתום ההליכים כנגד המשיב, ולעקיפה של המסגרת הדיונית הקבועה בסעיף 53(ג) לחוק המעצרים, המאפשרת הגשת ערר בתוך 30 ימים בלבד ממתן ההחלטה, מושא הערר.

12.      למעשה, הטענה היחידה אשר עלתה באופן מפורט ומפורש בפני בית המשפט המחוזי, ועשויה להיות רלבנטית גם לערר על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, הינה שחלוף הזמן מאז מעצרו של המשיב יש בו כדי להטות את נקודת האיזון של השיקולים השונים לעבר שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. היות שטענה זו הינה למעשה בבואה לבקשת המבקשת להאריך את מעצרו מעבר לתשעה חודשים, אעבור עתה לדון בבקשה זו.